כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים: קריאה אסוציאטיבית בשיר של צביה ליטבסקי

לאיזה מרחק צריך לנסוע כדי להסתכל מהצד על הסד הלאומי, או שמספיק פשוט לעצור לרגע במקום? אני חושבת על הימים הלאומיים הקרבים דרך שיר קצר ודחוס של צביה ליטבסקי. השיר "בדרך לירושלים", מכתים קצת את המשקפיים הלאומיים שלי, ומזכיר לי שאפשר לפעמים לנקות אותם.

זה לא שיר אופייני לקובץ החדש של ליטבסקי, אָמוּת כנולדת (ספרי עיתון 77), שנע ברובו בין שירי אהבה שמחים, רוויי ביטחון, עונג ותשוקה, לשירי מחילה וחסד כלפי ההורים – שני צירים שאולי לא מתיישבים עם מכלול שירתה עד כה. השיר הזה לא משתייך חד-משמעית לאף אחת מהקבוצות האלו, ולכן הקריאה בו לאו דוקא מייצגת את המרגש והעדין שבספר המורכב הזה.

בדרך לירושלים

בְּצַד הַכְּבִיש אֲנִי עוֹמֶדֶת.

הָאֲוִיר מִתְאַוֵּה לָאַיִן,

מְטַפֵּס בַּמַּעֲלֹות, מִתְלַהֲלֵהַּ.

הַטְּרָשִׁים הֵגִיחוּ מֵחֶבְיוֹן הָהָר לִהְיוֹת

כְּעֶצֶם הַסַּפִּיר בָּאוֹר

הַקְּבָרִים שְׂמֵחִים

וְהַשְּׁמָמָה כֻּלָּה רוֹקֶדֶת.

איך אפשר לשמוח בדרך לירושלים? שער הגיא הוא אתר של אבל לאומי. אי אפשר לעבור שם בלי להיזכר בעבר האימים של האזור שאנשי הפלמ"ח הצעירים כינו "זירת האיטליז" והיה משובץ כפרים פלשתיניים שנהרסו. אולי זה בגלל שבכתיבה המחקרית ובהוראה בשנים האחרונות אני שקועה בזכרונות של יורם קניוק, אבל נדמה לי שזה לא רק אני. שלדי המשאיות שמחדשים את צבעם, ומשנים מעט את מיקומם מדי פעם מעידים על כך שהזכרון התמידי של מרחץ הדמים שהיה שייך לא רק לקניוק ולקוראיו, ושמעצבי המרחב הציבורי הישראלי לא יתירו לעבור כאן תוך שיכחה. ליטבסקי היא לא הראשונה שחשה בצורך לפרוע את עטרת הזכרון הזו. אורלי קסטל בלום חשבה על זה בפרק על נהג האוטובוס שמשחזר את הדרך לירושלים של 1948 בהיכן אני נמצאת (1990), ושולמית הראבן לפניה, בסיפור "שעתיים על הכביש" מקובץ סיפוריה בדידות (1985), הרגישה גם היא את הצורך לערער על קדושת המקום, קדושה שיש לה סימון מגדרי מובהק, ושייכת ל"אנחנו" גברי. הערעור של הראבן על זכרון המקום הוא קיצוני. הגיבורה שלה, עדה, שזה עתה פירקה את נישואיה אחרי עשרים ושלוש שנים, חווה התקף חרדה בדיוק בין לטרון לשער הגיא. היא עוצרת בצד הכביש הסואן, משלחת לדרכו את החייל הטרמפיסט המכריס, ובמקומו, היא פוגשת על אם הדרך (הביטוי הזה מקבל בהקשר הנוכחי משמעות הרה) מושא תשוקה צעיר שמתואר כיפה בלורית ותואר מובהק (לבוש מרושל, שיזוף וסנדלים קרועים), בנה של חברתהּ הטובה. עידו נקרא על שמה של עדה, שהיא דמות אם בחייו.  

הדרך לירושלים מצטיירת בטקסטים הנשיים הללו כמרחב גברי לאומי, מדיר נשים, שלנשים כותבות יש צורך להפר את הקוהרנטיות שלו. בסיפור של הראבן ההפרה צריכה להיות קיצונית, חמורה והרסנית, של גילוי עריות. היא מתחילה בהתקף חרדה, ונמשכת בהתקף תשוקה, ובמכונית שנפרדת מזרם הנהגים המעפילים לירושלים. עידו אומר: "תשמעי, אני עוצר כאן עוד מעט ואנחנו עולים בהר." "כאן?" תוהה עדה. מעולם לא עלה בדעתה להיעצר ולעלות בהר ליד הכביש הראשי לירושלים". (90) זה אכן לא יעלה על הדעת.

גם ליטבסקי עוצרת אותנו, באופן אחר. בדומה להראבן, גם אצלה לתשוקה יש מקום בייצור הבלמים. אצל הדוברת של ליטבסקי שעומדת לבדה בדרך לירושלים התשוקה מתלכדת במילים עצמן. כשליטבסקי כותבת "בְּצַד הַכְּבִיש אֲנִי עוֹמֶדֶת", בדרך לירושלים, היא מזמינה את קוראיה להשוות את העמידה הזו לזו המוטבעת בזכרון במקום הזה, הוא הזכרון של חיים גורי בבאב אל ואד: "פֹּה אֲנִי עוֹבֵר. נִיצָּב לְיַד הָאֶבֶן". בטור השני בשיר של ליטבסקי –  "הָאֲוִיר מִתְאַוֵּה לָאַיִן" אפשר אולי עוד לשגות ולקרוא את הדברים בהקשר של אזכרה. כי כל דבר בשער הגיא הופך לאנדרטה, גם אם זו אנדרטה לנישואים שהתפרקו או לגבולות הנחוצים בין דמויות אֵם לבניהן, כמו שכותבת שולמית הראבן בסיפור שלה, כשעידו עוצר את המכונית, ו"דואג להניח משולש זוהר מאחורי המכונית העומדת"; "עדה מביטה במשולש כאילו הוא מצבה למשהו שעוד אינה יודעת" (בדידות, 90). אבל המצלול בטור של ליטבסקי (אֲ – אַ- אַ) מנחה לקריאה חושנית של השפה, ואכן, בטור הבא, כבר אין אפשר לחשוב ש"האין" הזה שייך לקטגוריה של הנופלים בקרב ש"אינם", אלא מתקרב אל תחומים מטאפיזיים חיוניים וארוטיים:

הָאֲוִיר מִתְאַוֵּה לָאַיִן,

מְטַפֵּס בַּמַּעֲלֹות, מִתְלַהֲלֵהַּ.

הדוברת עומדת בצד, והאויר עולה ומשתולל, מה שגלוי בהרים (הטרשים) הופך להיות נסתר וחבוי שיוצא לאור, כהתגלות (יחזקאל י').

הַקְּבָרִים שְׂמֵחִים

וְהַשְּׁמָמָה כֻּלָּה רוֹקֶדֶת.

ושוב המצלול כאן מנחה את הקריאה, ותהילים קיד שמהדהד מחליף את הקברים בהרים, או את ההרים בקברים, והשממה לא עוד שממה כי אם שימחה ("הֶהָרִים, רָקְדוּ כְאֵילִים; גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן").
המרחב הזה שכולו תנועה, תשוקה, מחול, המראה וגילוי, בצירוף הפועל הנדיר מתלהלה, הזכיר לי שירהּ של אסתר ראב, "על מערומיך חוגג יום לבן", שיר שחמוטל צמיר העניקה לו קריאה שלמה בספרהּ בשם הנוף (2006). השיר פורץ הדרך הזה עיצב יחסים חדשים בין המרחב הארץ-ישראלי והדוברת הכותבת על אודותיו, ונוכחת בו. המפגש הארוטי של אסתר ראב עם המרחב נוכח עדיין בשירהּ של ליטבסקי, וכך גם המתח בין הדוממת והתנועה שבמרחב, בין ההתחדשות והצהלה של המרחב, לבין הדוברת העומדת, פער שגם חנן חבר עמד עליו כשדן בשיריה של אסתר במסותיו על שירה עברית ילידית (מראשית, 2008). הדוברת של ראב פונה אל מרחב נשי, ביום חם: "צָהֳרַיִם. מֶרְחֲבֵי שְֹדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים / וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעֹולֶה / מוּל השָּׁמַיִם הַלְּבָנִים". גם בשירה של ראב, כמו אצל ליטבסקי, נפגשים ארוטיות ומוות, בדמות קבר בראש גבעה. ליטבסקי מזמנת את המפגש החושני הזה בשלושה מישורים לפחות – במצלול העשיר שבשיר הזה, באלוזיות העמוסות, וכמובן בפשט של הדברים. ההבדל הבולט בין השתיים הוא נוכחות של הדוברת של ליטבסקי כבר בתחילת השיר, לעומת הדוברת של ראב שנוכחת בגוף הדיקדוקי ובמבט, אך לא בסובייקטיביות גלויה. העמידה של הדוברת של ליטבסקי "בצד הכביש" משנה את המקום בו היא עומדת ואת מיקומה ביחס אליו. זהו שיר שמאפשר לקוראת אותו לשנות גם היא עמדה, ובעקבות הדוברת, להביט על המרחב המוכר והמולאם הזה במבט אחר.      

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s