על הפמיניזם הישראלי של נורית זרחי – בעקבות בצֵל גבירתנו (ידיעות אחרונות, 2013, עם אחרית דבר מקיפה ויפה של שי צור)

אני לא משתתפת כמעט בערבים ספרותיים, אבל הצירוף של ערב לכבוד המשוררת והסופרת הנפלאה נורית זרחי, בהשתתפותה של מורתי האהובה בלהה בן-אליהו, היה מאד מפתה. ציפיתי לערב הזה. בקובץ בצל גבירתנו יש כל כך הרבה יופי. רציתי לחגוג אותו, ורציתי לשמוע את בלהה בן-אליהו משוחחת עם נורית זרחי עליו. יצא שאני צריכה להישאר בבית. היתרון של הויתור הזה הוא שכתבתי חלק מהדברים שרציתי לומר, כדי שאפשר יהיה לקרוא אותם במקומי (תודה לתמר עקוב), וכך אני יכולה "לשתף". הרי:

נורית זרחי היא ילידת 1941. קובץ השירים הראשון שלה, ירוק ירוק, הופיע ב-1966. לא נהוג לומר לפני גברת את גילה, אבל במקרה הזה של מחברת הספר שאנו חוגגים, "בצל גבירתנו", יש לדברים משמעות. היא נולדה חמש שנים אחרי דליה רביקוביץ ושלוש שנים לפני יונה וולך. ספר שיריה הראשון נדפס חמש שנים לאחר "אהבת תפוח הזהב" של רביקוביץ ובאותה שנה בה הופיע קובץ שיריה הראשון של וולך, "דברים". בין לבין, נורית זרחי, שהיא מן היוצרות הפורות שיש לספרות הישראלית בת ימינו, בספרות ילדים, שירה, מסה וסיפורת, פילסה בכתיבתה דרך שלישית של פמיניזם שירי ישראלי –  דרך שאי אפשר היה למצוא אותה לא אצל רביקוביץ ולא אצל וולך. ודאי שיש זיקות רבות ודמיון בין השלוש, אבל זרחי סללה דרך מובהקת משלה. לא חתרנות זהירה, מושחזת, אירונית וכפולת לשון כשל רביקוביץ ולא מהפכנות המבקשת לזעזע ולטלטל כשל וולך. הנתיב הפמיניסטי של זרחי הוא זה שניתן לו ניסוח בקובץ מסותיה שלא היה לו תקדים בנוף הישראלי, "מחשבות מיותרות של גברת" (שהופיע ב-1982), נתיב שהולך ומתבהר בכתיבתה, ומגיע לצלילות מכאיבה בקובץ שלפנינו. הפמיניזם של זרחי הוא פמיניזם הגותי ואינטלקטואלי. זה שצומח מתוך הגותה ושאלותיה של האם האינטלקטואלית הגדולה של הפמיניזם במאה העשרים, ורגי'ניה וולף. מסתה של וולף "חדר משלך" התוותה את סדר היום האינטלקטואלי של נשים העוסקות בספרות ובפמיניזם לאורך המאה העשרים. כתיבתה של זרחי מפתחת את המחשבות הללו לתוך המאה העשרים ואחת ומתוך מבט מתמיד הפונה לפנים ולאחור.

וורג'יניה וולף ניסחה עבור דורות של קוראים את ההכרה שספרות נכתבת בהקשר. גאונות לא נבראת יש מאין. נחוצים לה תנאים חיוניים. נורית זרחי היא מן המנסחות הישירות והאמיצות ביותר שיש לנו לתנאי היצירה הנשיים בהקשר ישראלי. כך בסיפורה החשוב "מאדאם בובארי מנווה צדק", שהופיע בקובץ "אמן המסכות" בשנת 1993, היא הפגישה בין דבורה בארון לבין הדמות מן הרומן של גוסטב פלובר שתרגמה. שתיהן, הדמות הספרותית והמתרגמת, שהיתה דמות מובילה בתרבות העברית ביישוב הארץ-ישראלי, חולקות מוגבלות פיזית משותפת, שמגלמת את חופש התנועה התרבותי שלהן – שתיהן חסרות כפות רגלים. אין להן עמידה. לאורך השנים בחנה נורית זרחי היבטים שונים של היעדר העמידה התרבותי הנשי, מדוע הוא כה מעורער, ואיך למרות הערעור המתמיד על זכות הביטוי בחברה פאטריארכלית, עדיין עלה בידה להעניק לנו אוצר ספרותי עשיר.  

הסיפורים שלפנינו גדושים חומרים אוטוביוגרפיים, והם אוגרים את כוחם מעדות אישית זו, בדומה לקולה האישי של וולף במסותיה. מן החומרים הללו מוארים תנאי היצירה הנשיים. כך לדוגמה נפתח הסיפור "פסטיבל" (עמ' 63) בשיחה תוקפנית בין בני זוג: "- לדעתך, אינטיליגנציה בינונית יש לי? שואל בעלה.

–        בטח, עונה האשה המסויימת, הרבה למעלה מזה.

מוזר השקט היורד על הבית כשהילדים ישנים.

הקירות שולפים את הלובן שבין התמונות.

אם אני לא מבין את זה, למי לדעתך את כותבת? עזבי, זה רק גורם למצב-רוח רע, הבדידות הזאת, הדיכאון, למי זה נחוץ לדעתך?

בנעלי העקב הנמוך שהיא נועלת לכבוד הערב היא חשה נטולת בסיס להתגוננות" (63)

בדומה למאדאם בובארי מנווה צדק, נעלי העקב, סממן הנשיות שהיוצרת הפוטנציאלית הזו נועלת, הן סממן של פגיעות, שמערער את עמידתה ולא מאפשר לה להגן על יצירתה. הסביבה הביתית היציבה לכאורה, ה"נכונה" – בעל ואב, ילדים שישנים, ותמונות על הקירות – סביבה זו היא הרסנית עבור היוצרת. כל מי שיש לו מנת משכל ממוצעת (כמו הבעל התוקפני) אינו מסוגל להבין את שיריה המורכבים של האשה, את "רשת הקורים של חיפושיה אחר המשפט הנכון" (65). מה גם שהיא אינה כותבת שירים שמחים שניתן לזמזם בעליזות, כמו שיריו, אלא ספקות, שמאירים חרדות, בדידות וכאב. הסביבה הביתית עצמה, כשהיוצרת מנסה לחרוג מתפקידה בה כאם וכרעיה, שולפת את ציפורניה ותוקפת אותה –  " הקירות שולפים את הלובן שבין התמונות".

הגבר, לכבודו הזוג מתכוון לצאת, כותב להיטים, הוא בטוח בהצלחתו בפסיטבל, ביטחון שזוכה לאישור. כשמושמע השיר שלו "כדרכו, פניו אסופים בארשת של בדיחות דעת קלה" (64), כשהקהל מתפזר "מישהו כבר מזמזם את השיר החדש", "זה יהיה להיט בטוח, הוא אומר" (67). והוא צודק. "האשה המסויימת" כפי שמכונה בסיפור הזה היוצרת מחפשת את קולה בין אמהותה לבין הזוגיות המדכאת, ועם חברתה החדשה, והתומכת, "אשת השחקן". הסיפור מסתיים בהעדר פתרון –  בתפקידה כאם, ממתינה ה"אשה המסויימת" לאסוף את ביתה מחוג שמאחר להסתיים. זו פעילות שכל הורה מורגל בה. ובמיוחד אמהות. "מחוסר עניין אחר היא מתבוננת בחצר סביב.

בפאת החצר, בתוך גלי העלווה הסמיכים, האפלים, משהו זע. עורבני חושף לרגע את כוחל חזהו ונוחת שוב לאותה נקודה. הוא ממשיך גם כשהיא מתקרבת אט אט. על האדמה מונח הזחל היפהפיה לא פחות, כמִטווה זָרוע חרוזי ירוק וכחול, והעורבני, הרעב ודאי, נוקר בו בהתלהבות.

היא מזהה. זה טָוואי התהלוכה, הידוע כזחל רעיל.

לכל הרוחות, לצד מי היא?

מבלי לברר לעצמה היא צועקת במלוא קולה:

די, די, תפסיקו. די, די. (71).

התום והיופי חוזרים ומתגלים בסיפורים אלו כאלימים או חדורי אינטרסים, כמו גור האריה שנושך את "האשה המסויימת" בסיפור "הפסטיבל", או פוּרי החתול מן הסיפור "יחסים מסוכנים" שמתנפל על התרנגולת התמה והפטפטנית בחצֵר הליילית, או הדייר אוהב השירה, שמלמד את המספרת אנגלית, בסיפור "לא בדיוק לדעת", שיגלה יותר עניין באם מאשר בביתהּ, ויענש במעשה הוונדליזם של המספרת הכועסת בספריו.   

ביקורה של המספרת בקיימברידג' שבאנגליה הוא חלק מן הרקמה האוטוביוגרפית, שמנסה תמיד לצייר עוד קו בדמותו של האב שמת בצעירותו, הסופר ישראל זרחי. אבל בה בעת, זהו ביקור שהולך בעקבותיה של וורגי'ניה וולף וביקורה המפורסם והבדוי בקולג' "אוקסברידג'" הבדוי אף הוא: "פה אני דורכת על צעדיהם, צעדי האוויר שדרכו ביירון, קתלין ריין, ולפני שנים גם האיש אבא." (50) "אני צועדת וסביבי נוכחויות אוויר. המתרגמת שהזמינה אותי ללמד עברית במחלקתה נתגלתה חולה במחלה שלא תקום ממנה. אני מסתובבת בין עצי האשור בפריחתם בין הדשאים המוקפים , כחזות ענקיים, שרשרות של פריחה. […] אני סובבת ביניהם ברחובות ובשדרות כמו הייתי רוח. כאילו הצטרפתי לגדודי הרוחות שחצו במשך מאות שנים, כמוני, את הגשר הזה" (50). על הגשר הזה היא פוגשת משוררת אחות, חסרת בית, שמזמינה אותה לקפה, וקוראת לה שירים יפים מאד. השיטוטים בקיימברידג' קושרים בין תמונת המחזור של מסיימי הקורס באנגלית, בו השתתף ישראל זרחי, לבין היכרותה הספרותית של המספרת עם כותבי בלומסברי, ובתוכם ורג'יניה וולף. המפגש הספרותי עם וולף הוא זה שמאפשר את האמירה "הספרים אינם שיקוף האמת, הם עריכה שניתנת בידי הכותב ולבחירתו" (51).

הסיפורים שלפנינו ביוגרפיים. הם חוזרים אל היתמות, אל המבט הילדי הביקורתי על השכנים, הסבתא והאם, אל האב החסר, ואל המצוקה הכלכלית. אל קשיי ההורות והנישואים ואל יחסים זוגיים שמדכאים יצירה. אבל כאמור, הם אינם שיקוף האמת. הם ספוגים דימויים תרבותיים שהופכים את סיפוריה של נורית זרחי לרקמה פלאית מלאת עצמה והפתעות.  

אחד ממוקדי ההפתעה האלו בקובץ סיפורים זה, הוא השימוש במושג "גבירתנו".

גבירתנו בתרבות המערב היא מרים, האם הקדושה. אידאל הנשיות והאמהות, החסד והמתן. היא המגנה, והאבלה, חסרת יכולת להגן על בנה. אם היסורים. היא האחרונה שתפלוט משפט כמו: "אני כבר כיבסתי תחתונים של שני גברים, את לא חושבת שזה מספיק?" (58). כאן בסיפורים היא הקרבן, ששני גברים סמכותיים – בעלה והמורה לפסנתר – הפקיעו ממנה קריירה אפשרית של פסנתרנית קונצרטים. שמיצתה את כוחות יצירתה בחינוך ובהלחנה. היא הילדה העניה שאכלה משאריות שהותירו הסטודנטים במנזה, ואספה פרוטה לפרוטה לרכישת פסנתר. אבל היא גם זו שמנציחה את הדיכוי היצירתי בחינוך בנותיה. מצוקותיה הופכות לכשלונות אמהותה. "כל אחד יכול ללדת" אומרת הסבתא הביקורתית. לא כל אחד יכול לאפשר צמיחה. צילה הכאוב, הקרבני ובה בעת הגדול מן החיים של האם המכונה "גבירתנו" הוא צל שעל המספרת לגבור עליו כדי להשמיע את קולה הסיפורי. אפשר שעולה בידה לעשות זאת כשהיא פוגשת ב"נזירה הקטנה" בסיפור שזו כותרתו (63). המספרת שואלת את הנזירה "האם את באמת מאמינה?" (75) ומפרשת "מה שבאמת רציתי לשאול הוא, האם יש משהו מחוץ לעולם הנראה שאנו חיים בו" (שם). הנזירה מספרת: "אני כבר לא זוכרת, בעצם לא יודעת, על מה ויתרתי. נעים פה לשהות בצל גבירתנו, את כמעט לא צפויה לפגיעה" (79). גבירתנו כאן אינה כמובן אם המספרת אלא האם הקדושה, ו"כמעט" היא מילת המפתח, משום שאין מקום פנוי מפגיעה. "הנזירה הקטנה" פורשת מן המנזר באמצעות הפגישה עם המספרת, היא מאמצת, בעצם גונבת, את בגדיה, כאשר המספרת פגועה, לאחר שננטשה על-ידי אהובה. שתי הגבירות נפגשות – זו השמימית וזו הארצית – ומשתיהן צריך להיחלץ, כפי שעושה הנזירה, שפי שעושה המספרת, כדי לכתוב את סיפורן. הסיפורים של זרחי, בקשב הדק שלהם לתנאי היצירה הנשיים הישראליים מגלמים את קולה הפמיניסטי של היצירה הישראלית, על ריבוי הקולות הנשיים שבה כיום, ואת ההיתכנות הפלאית שלה. על כך אנו חבות לה תודה גדולה. 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s