על בת המקום מאת לאה איני, עם זכייתה בפרס ניומן לספרות עברית, האוניברסיטה העברית בירושלים, 24.11.14

(זהירות: "ספויילרים")
"בת המקום" הוא סיפורה של ג'ניפר וואלס, המכונה סמוקי, אשה בת עשרים ותשע, "עם שכל בגודל אפון" (46) כהגדרת אחייניתה לורי, בת העיירה האמריקאית הבדויה "פאלמס-ואלי" שבדרום פלורידה. את משפחת וואלס אפשר לתאר במונחים גסים כהולמים את הסטריאוטיפ המתייג של white trash או "זבל לבן": עוני, מצוקה חברתית וכלכלית, העדר השכלה, עודף משקל קיצוני בשל תזונה לקויה, תלות או התמכרות לאלכוהול ואלימות קשה במשפחה (אביה המכה של סמוקי נרצח בדקירת סכין, ואמה כהת החושים מכורה לאלכוהול). כשהיותה בת שמונה נמסרה סמוקי לאומנה לרייצ'ל סולומון, אלמנה יהודיה, ניצולת שואה. לסמוקי אחות, שרלוט, היא כאמה לפניהן אשה מוכה, הנשואה לעבריין שיוצא ובא בבתי הסוהר, ולשרלוט, כמו לאמה לפניה, שני ילדים, לורי בת העשר, ומיטש בן השתים עשרה. הנובלה נפתחת לאחר פטירתה של רייצ'ל סולומון. שרלוט וילדיה שוהים בביתה של גברת סולומון עם סמוקי. במהלך הסיפור מצטרפים אליהם ליאה סולומון, שבאה להסדיר את ירושתה ולמכור את בית אמה, וד"ר אייב מנואה, אחיה למחצה של ליאה, "זאולוג ימי בחוות תנינים בוואייקיקי" (129), הוואי", שרייצ'ל מינתה בצוואתה לאפוטרופוס החדש של סמוקי. החומרים הללו יכולים היו לבנות סיפור שכולו מלודרמה סנטימנטלית. אך טיפולה של לאה איני בהם שונה.
בעת האחרונה שבה ועולה בדיון בסיפורת הישראלית סוגיית "תיבת התהודה" התרבותית של סיפורת זו. דוברים מרכזיים כחיים באר מודאגים מדממתה. הסיפורת הישראלית העכשווית, מביעים חשש, איבדה את הזיקה לתרבות ישראל לדורותיה, והיא הולכת ומתרדדת. סיפורה של לאה איני, המתרחש בשולי התרבות האמריקאית, ורוב גיבוריו נוצרים בלתי משכילים, או מוגבלים בשכלם, עלול לעורר חשד כאילו מצאה איני את האתר הספרותי שיאפשר לה להתרחק מתיבת התהודה העברית, אולם דוקא המרחק, הגיאוגרפי, הלשוני והתרבותי, מאפשר למספרת של איני לגלות מכמנים בשפה העברית ובספרותה. אין זו הפעם הראשונה בה מרחיקה איני לשוליים התרבותיים של ארצות הברית כדי להתבונן מהם בעברית ובדובריה. גיבורת הרומן הקומי-פנטסטי "סוסית" (2012) יצאה לדרכה מ"אל פאסו, טקסס".
כמובן, המגע עם שפות זרות ומקומות רחוקים אינו זר לסיפורת העברית, שנולדה במזרח אירופה, בה סופרים דוברי יידיש כתבו בעברית דמויות דוברות יידיש, רוסית, פולנית וגרמנית. הספרות הישראלית, ספרות של מהגרים, מרבה לייצג שפות שונות, מערבית ועד רוסית. המפגש הלשוני הזה – של שפה אחת המדוברת ונכתבת דרך אחותה הרחוקה – מאפשר לקוראי העברית מפגש מחודש ומרענן עם שפתם שלהם. הצורך "לדבר אנגלית" בעברית משֹדד, מפורר ומחיה את שתי השפות, מגרד מעליהן את הברור מאליו והנתון.
המילים האנגליות המובאות בסיפור בלעז מסמנות את השפה בה דוברות הדמויות: שרלוט מכנה את סמוקי "סיס", סמוקי מפסלת "טראש" בחצר הקדמית, כל זאת עוד לפני שאנחנו יודעים שאנחנו מצויים בעיירה הבדיונית "פאלמס-ואלי". יש הבדל בין כינוי "גברת סולומון" במלה העברית גברת, או תרגום שמו של קרקס הדגה הגדול Sea World ל"עולם הים" בעברית בסיפור (154) או לבין כינוי המורה "מיסיס פרנסין". המילים המובאות בלעז מנכיחות את המבטא הישראלי שלנו כקוראים. את הדיבר הזר. הבחירה לתרגם מילים מעוגנות בתרבות האמריקאית לעברית יוצרת הזרה.
כינויה של סמוקי שאוב מנוכחותה של התרבות היהודית בחייה של רייצ'ל סולומון ומחזיק את המפגש בין הלשונות והתרבויות: "בסוף השבת, כשהיה צריך לכבות את האש, כי ככה זה עם השבת של גברת סולומון, מרגע שיצאו הכוכבים, ואפילו שלמחרת היה בכלל יום ראשון, יום המנוחה, אצל רייצ'ל הזקנה כבר התחיל שבוע חדש שהיא קראה לו חולין… הוּ-לין?! ומי זאת בכלל לין? צחקה אז ג'ני. אבל היא עשתה כדבריה וכיבתה את הנרות. […] ג'ני שלי בלי לחשוב פעמיים, במקום לעשות פו ולנשוף אוויר, כמו עם הגפרור, ג'ני שלי מרטיבה את האצבע הקטנה שלה ברוק, ואחר כך את האגודל, ואז באצבע ובאגודל רטובים היא שולחת את היד וסוגרת את השלהבת, ככה, בלי פחד, עד שאני שומעת תתצצצ…[…] נו, ובגלל שגם האלוהים שלנו יצא בעשן, פעם אחת כשבא, ופעם אחת כשעזב, היתה מספרת עוד גברת סולומון, אז אמרתי שמעכשיו אני אקרא לילדה האחראית הזאת […] סמוקי. כי סמוקי בשבילי […] זה הדבר הכי קרוב שאני מכירה לאלוהים!" (40-41)
מרחק השפה נוכח בחזית הסיפור כאשר דמות המספרת מופיעה בעצמה בסיפור ברגע המשבר. לפתע עובר הסיפור – שסופר עד כה בגוף שלישי, מפי מספר המכונה בעגה הספרותית "מספר כל יודע" לגוף ראשון. המספרת יושבת לצדה של סמוקי על ספסל בפארק sea world: "הגשם הסוב-טרופי הפך עתה למבול של ממש, ואני מיהרתי למצוא מחסה תחת הספסל עם הגגון. […] הייתי מוקסמת ממראה הבחורה הגדולה הזאת, שישבה על הספסל בריכוז, זללה את שוק הבשר, וראש של כלב ים ממתכת מנוקבת נע על כתפה. התביישתי לפתוח עמה בדיבור, והעמדתי פנים כצופה בכלב הים העצל שהוסיף לצוף על גבו במים […] "אסור להרביץ לילדים", אמרה פתאום חברתי לספסל, ובלעה את הבשר שבפיה בתיאבון. עצם השוק מהירה להסתובב בידה כדי לאתר נתח עסיסי אחר. "אסור להרביץ גם לגדולים," אמרתי בשפתה וחייכתי קצת. "נכון," היא אמרה והתכוונה לפתוח את הפנקס, כשלפתע עצרה והביטה בי בעיון. חשתי שהיא בוחנת אותי כאילו הייתי צפרדע תחת מיקרוסקופ. לפני ולפנים, תוכי וברי, מבטאי הזר, תנועותי… הבחורה סרבה להרפות. משנראה היה שדמותי סוף כל סוף נוחה בעיניה, היא חזרה לפנקס. "תוכלי לתלוש לי דף?" היא סימנה לעברו בידה שעם השוק. "בטח," הוספתי ואמרתי עוד באנגלית. "בבקשה" (162-161).
סמוקי משאירה עם המספרת, זו שתכונה אחר כך "התיירת המטומטמת הזאת" (172), "האישה הזאת עם המשקפיים והשיער הכהה הארוך, שישבה לידה על הספסל, ודיברה אנגלית עם מבטא מצחיק" (171) – סמוקי משארה אתה פתק למשפחתה, שהוא מכתב פרידה, וצוואה. המספרת היא מן האחרונים שיראו את סמוקי. סמוקי מקריבה עצמה למען בני משפחתה. או כך לפחות היא חושבת שתוכל לפתור את מצוקתם. אם תחליף אתם את מקומה. היא תישאר בביצה שבפלורידה והם – כך היא מקווה – יסעו לחיים טובים יותר בחוות התנינים שבהוואי, עם הזאולוג הנחמד, בנו מחוץ לנישואים של אייב סולומון. סמוקי אובדת בביצה. היא אובדת עם 90 (או "פעמיים ארבעים ועוד אחד עשר" [101] לפי מניינה) כלבי הים שפיסלה במשך שנים מפסולת ברזל שמצאה בביצת המזבלה שליד ביתה. היא צועדת אל גורלה עם כלב הים היחיד שבחרה לקחת אתה לביקור ב"עולם הים", הוא "כלב הים שכולו עיניים". כלב הים המפוסל הופך למלאך המוות, כפי ששמו מעיד עליו במסורת היהודית: "היה זה כלב ים שהיה עשוי מחורים; יותר נכון מלוח של מתכת כסופה שכל כולה נמצאה במזבלה שלה כשהיא מחוררת; כמו בצק העוגיות שהיה נשאר על שולחן המטבח של גברת סולומון אחרי שהיתה חורצת בו בכוס עיגולים. הבצק הזה היה יריעה שלמה וחסרה כאחד, וסמוקי היתה מורשית להרים אותו בזהירות ממצע הקמח שתחתיו, ולהתבונן מבעד לחורים העגולים שבו בגברת סולמון, ולהגיד: היי, גברת סולומון, זאת סמוקי, ואני רואה אותך עכשיו ככה מהעיגול הזה, וככה מהעיגול הזה" 94 […]. ואילו גברת סלומון מכנה את כלב הים עם החורים "זה שכולו עיניים". לקורא העברי כינוי זה מחזיק את האיום שבכלב, דרכו אפשר לראות הכל מאין ספור זוויות ראיה, וגם לגלוש הרחק מעיגולי הבצק הילדיים לכליה ואבדון.
סמוקי וכלב הים מצטרפים כאמור לכלבי הים האחרים. לפעמים אנחנו רוצים להתווכח עם המספר. האם מותה של סמוקי הכרחי? כך הקשה בעבר אחד העם על מרדכי זאב פאיירברג כשהגיש לדפוס את סיפורו "לאן" שנדפס ב-1899, הנחתם במות גיבורו נחמן, שהיה מאז אב לדמויות של חריגים רגישים המכלים את עצמם בסיפורת העברית. אחד העם ניסה להתמקח, ולהציל את נחמן, מתוך ביקורת על יכולת הסיפור של הסופר הצעיר. אבל פאיירברג הסביר לו באיגרת תשובה:
הערתו כי "מיתתו על-ידי התקררות היא מקרית ביותר, ונראית כאילו באה רק כדי לסיים הסיפור, מפני שלא ידע המחבר מה לעשות עוד בגבורו" – לא נתאמתה בעיני. אנכי הפסקתי את הספור באופן כזה, לא בשביל שלא ידעתי "מה לעשות בגיבורי" אך בשביל שגיבורי עצמו אינו יודע ואינו יכול לעשות מאומה. […]. לוא לקח גיבור בעצמו את מקלו ותרמילו וילך אל 'המזרח' הלא היה לשחוק. […]. לוא היה גבורי מהרגילים היה יכול לחיות עוד שנים הרבה (מ.ז. פאיירברג, מתוך מכתב לאחד-העם). סמוקי גם היא "אינה יודעת ואינה יכולה לעשות מאום", גם היא אינה כשירה לנסוע הלאה. חייה כפי שהכירה אותם אבדו. סדנת האמנות שלה – בית המלאכה בו יצרה את כלבי הים – איננה. היא משיבה את כל כלבי הים שלה – כל "השבט" כלשונה – לביתם, ומצטרפת אליהם. סמוקי ואחיינה מיטש מעבירים באישון לילה את כל כלבי הים אל הביצה, ממנה באו חומרי היצירה בהם פיסלה אותם סמוקי:
הם עבדו מעל שעתיים. לא רק שצריך היה להוריד את כל כלבי הים מארגז הרכב, אלא שדודתו עוד הכניסה אותם אחד-אחד אל תוך הביצה. מתישהו לקראת סוף העבודה הוא נשא את עיניו אל הביצה. לא ראו אותה כלל…
ראו ים של כלבי ים בצבעי מתכת שונים שהלכו והתעצמו באור השחר האפור, ומיטש חשב שהוא כמעט מתעוור. זה היה נוצץ. זה היה מסנוור. זה היה אחד המראות היפים ביותר שראה בחייו." (168)
סמוקי לא רוצה לשמור את המראה בסוד. משאלתה היא שכל תושבי פאלמס-ואלי יגלו את הכלבים וישמרו אותם: "ככה, עם כל כלבי הים שלה, שמשתכשכים להם במים, ועם גצי המתכות שפעם מדברים עם השחר, פעם עם שמש הבוקר, אחר כך עם זאת של הצהריים, ואז עם טיפות הגשם, ובסוף-בסוף עם השקיעה שלפני אורות הירח והכוכבים" (169). אמנם אין כאן סוד, ועם זאת, מראה הביצה המנצנצת, והבחירה בפועל "מדברים" דוקא, עשויה להזכיר לקוראי עברית לדורותיהם את רגע הולדתה של שפת המראות של ביאליק, על שפת הבריכה. הדהוד שירי זה מפגיש בדמיוננו בין רגע הולדתו של האמן אצל ביאליק, לבין השלמת מסעה האמנותי של סמוקי. היא כאמור, לא תשוב לראות את המראה היפה.
אמרתי בתחילת דברי שחומרי הסיפור הזה יכולים היו לייצר מלודרמה סנטימנטלית דביקה. אך לאה איני, בסיפור זה, כמו ברבים מסיפוריה, מרבה לנפץ בלונים של פאתוס. בנה של רייצ'ל סולומון, ליאו סולומון שכולם מצפים לביקורו עם פטירתה, מתגלה בבואו כליאה סולומון, שעברה ניתוח לשינוי מין: "למדתי" היא אומרת לסמוקי הנדהמת, "שאם אני מדברת על זה בהשלמה ובפתיחות, אז ככה גם הסביבה מקבלת את זה, לא בלי לצחוק קצת כמובן, מה שלגמרי אנושי, אבל בסופו של יום מקבלת" (76). ליאה, הסכיתו ושמעו, היא "חוקרת ספרות עברית, שירה מודרנית בעיקר, ישורון, רביקוביץ, וולך, במחלקה השמית באוניברסיטת ניו-יורק". אישית, סיפקה לי כמובן דמותה המוגזמת של ליאה כדיוקן חוקרת הספרות העברית הנאה רבה. אך מעבר לכך, נוכחותה מאפשרת למספרת של לאה איני להרחיב את תיבת התהודה העברית מעבר לשפתו של המספר, ועולמה היהודי של רייצ'ל סולומון, ולעגן אותה בקנון הספרות הישראלית בת ימינו.
ליאה, שנתקלת בכלבי הים מתרגמת עבור סמוקי לאנגלית את שירה של דליה רביקוביץ גאוה, ומעתיקה אותו לתוך פנקסה של סמוקי.
שירה של רביקוביץ מעניק לנו עין נוספת, כמו החורים בכלב הים, שכל אחד מהם מעניק לסמוקי זויית ראיה נוספת. השיר מטרים את אבדנה של סמוקי, כסלע שנשבר. מי הוא כלב הים ששובר את סמוקי. או האם היא עצמה היא כלב ים קטן, שאנו זוכים להתחכך בו לשעה קלה, ומותיר אותנו שבורי לב.

מודעות פרסומת
תמונה | פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על בת המקום מאת לאה איני, עם זכייתה בפרס ניומן לספרות עברית, האוניברסיטה העברית בירושלים, 24.11.14

  1. פינגבאק: בת המקום – לאה איני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s