ליסטים בליסטיותה יודעת

יש שתי תמונות בכפור של שמעון אדף שמלוות אותי מאז קראתי אותו (זה היה לפני כמה שנים, בלונה פארק איטלקי, אחרי גשם כבד של קיץ. ישבנו על ספסל לח, העברנו דפים ביחד, הבנות הופיעו מדי פעם משולהבות אחרי סיבוב על רכבת הרים. מסביב אכלו צמר גפן מתוק). התמונה השניה היא האוטו דה פה סמוך לחתימת הרומן. עליה אולי עוד אצליח לכתוב פעם. התמונה הראשונה מתרחשת בתחילת הרומן, בבית קפה בשעת בוקר מאוחרת, בתל-אביב עתידית שכפופה לשלטון חרדי טוטליטרי.
הנה היא:
"המהירות שבה עטה השדכנית על הרווקה ראויה לציון. כמו זאבות נשות תל אביב, ניחנו בחוש ריח מפותח לרווקוּת, אבל מה ניחוחה של זו? […] פעם באה אל הרווקה אביגיל אשת יואב הגלעדי בת ריש לקיש. אמרה לה, לא טוב היות האישה לבדה. צחקה. אמרה לה הרווקה לאביגיל, אולי תשבי. התיישבה לנגדה. […] אמרה לה, אברך יש לי בשבילך, בחור כארזים ועליו אמר שלמה בחוכמתו הבאני המלך חדריו, משכני אחריך נרוצה. אמרה לה, אוה, אוה. השפילה מבטה על כפות ידיה ופרכתן. אמרה לה אביגיל, קדושה שלי, בת ישראל טהורה, לא הביישנית נישאת. אמרה גאות, אני… אמרה לה בת ריש לקיש, אהה, שעיני כבר רואה שלבך נוהה אחרי אחר. נדה לה. אמרה, את שמו אינני יודעת, רק שעוסק במדעים ובמושכלויות. קמה אביגיל ממושבה וכיוונה להילך. אמרה גאות, אחותי, שבי עמי עוד מעט, בברית הנישואים לא בא. אמרה לה אביגיל, והרי ברי לי שחופה וקידושים אֵין, מה היה לך גאות שאת הולכת אחרי עילוי. אמרה לה, רק פעם אחת ראיתיו ומאז אין למוצאו. אמרה לה אביגיל, ואי את יודעת את שמו, איך אסייע בידך. אילו בראוך גבר הייתי שולחת אותך אל לשכת הגזית. אמרה לה גאות, הצדק עמדך. אמרה לה, שמעי לי, בת ישראל טהורה, בחור יש לי בשבילך, אברך דשופרא. ברגע שראיתיך ידעתי, בת פלוני לאלמוני. תכף ומיד ידעתי. אמרה לה גאות, מנין לך. צחקה. אמרה לה, ליסטים בליסטיותה יודעת" (כפור, 2010, 31-32, הדגשה שלי).

הסצינה הזו תפסה אותי בגלל המילים החותמות את השיח החודרני, הדורסני והגס של השדכנית: "ליסטים בליסטיותה יודעת". הסיפר של אדף עשוי כולו שפת חז"ל ושפה מקראית, ולכן המילים האלו אינן בולטות בזרותן. הסיפור שהן שאולות ממנו מפורסם דיו כדי שנשווה בינו לבין המקום החדש בו המילים האלו מופיעות. הקרבה והמרחק בין המקור למיקומו החדש של הצירוף מטעינה את הסצינה הקטנה הזו בפוטנציאל של כאב, קרבה, אבדן שפיות, אינטימיות, השפלה הדדית והומו ארוטיות. די בשלוש המילים האלו כדי להעמיק את השיח של השדכנית הדחפנית ושפתה כבדת הקלישאות, ולהסיט את התמונה כולה ממסלול של בדיחה או מערכון להתרחשות שיש לה מימד ביקורתי חד.
"ליסטים בליסטיותו יודע" הן המילים שרבי יוחנן מטיח בריש לקיש, באגדה הידועה על השניים, כפי שהיא מופיע בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא (וכאן בקישור בנוסח המעובד והמפורש של ספר האגדה, במהדורת פרופסור אביגדור שנאן שבית אביחי העמידו לרשותנו). בסיפור הזה שראשיתו המורכבת במפגש טעון בין שני גברים במי הירדן, ובשידוך בין האחד לאחותו היפה של האחר, דנו דורות של קוראים (תהודה ועניין מיוחד יש בדיון של דניאל בויארין) ואין צורך שאחזור עליהם. אני מתעניינת כרגע בצירוף שבאמצעותו אדף מזכיר לנו את הסיפור, ומציע השוואה בינו לבין המפגש בין שתי הנשים בבית הקפה. בשני הסיפורים דמות אחת מציעה לשניה שידוך. ר' יוחנן שידך לריש לקיש את אחותו והם היו לגיסים. השידוך הזה צמח מתוך תשוקה הומו ארוטית גלויה בין השניים. ריש לקיש התפעל מיופיו הידוע של ר' יוחנן, ור' יוחנן התרשם מעצמתו הפיזית של ריש לקיש. בהזמנתו של ר' יוחנן, ריש לקיש נטש את דרכיו כשודד ועבר לבית המדרש. כעבור שנים, בשעת ויכוח על דיני טומאת כלים, הגיעו הגיסים העמיתים לדיון בסכינים וכלים חקלאיים חדים: "הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר". במקום להתמודד עם טיעוניו, ר' יוחנן השפיל את ריש לקיש והזכיר לו את עברו ואת בקיאותו המשוערת בסכינים במילים "ליסטים בליסטיותו יודע". הפגיעה הקשה הזו הובילה למותם של השנים, תחילה חלה ריש לקיש ומת ואחריו ר' יוחנן שקע באבל ודיכאון עד "שנטרפה עליו דעתו" ו"ביקשו עליו חכמים רחמים ומת". סופו של הסיפור התלמודי שהרומן של אדף מתייחס אליו הוא טראגי.
ברומן של אדף המילים הללו מוחלפות בין נשים שזה עתה נפגשו לראשונה. האחת מזהה בשניה דבר. בהיפוך מהמקור, כאן משמשות המילים לסימון קירבה אינטואיטיבית ואינטימיות בין השתים, ולא עימות בין עולמות שונים. שם העצם הזכרי "ליסטים" מצטרף לתואר והפועל הנקבי ("בליסטיותה יודעת"). מהו "ליסטים" נקבי? האם הוא מנושה בפי השדכנית או שהיא משתנה כשהיא מתארת עצמה כך? השפה והדוברת משבשים את הסדר והחלוקה. השיבוש הזה נוכח כבר באגדה התלמודית אך אדף ממשיך ומפתח אותו, או מחצין אותו, מאפשר לנו להתבונן שוב בגבולות מגדר תרבותיים, בהקשר ישראלי עכשווי. אצל אדף הסכינים, כליו של הליסטים, כבר לא חשובים, וגם לא השימוש האלים בהם. השדכנית, אביגיל בת ריש לקיש, מזהה בדמות הרווקה המכנה עצמה "גאות", את עצמה. היא מזהה חולשה של שתיהן, או אולי כוח משותף להן. השימוש של אביגיל (או של אדף) בסיפור התלמודי יוצר בו היפוך. ההיפוך הזה פועל אם אנו מודעים למקור. לא ברור בסיפור אם אביגיל יודעת מי עשוי להתאים ל"רווקה" משום שהיא עצמה יחידה, או משום שהיא עצמה סובלת מאהבה חד צדדית לאהוב נעדר, או משתי הסיבות גם יחד, מכל מקום, המילים המרחיקות, המשפילות וההרסניות, שאמירתן מובילה בסיפור המקורי למוות ואבדן שפיות, החליפו כאן מגדר, שכחו את הסכינים ובמקום להרחיק מקרבות.
החילופים האלו מחזיקים בקליפת אגוז את אחד הקוים המרכזיים ברומן כפור של אדף וביצירה שלו בכלל (כמו ברומן פנים צרובי חמה). כפור דן ביצירה ובשירה כיסודות חיוניים בלעדיהם אין לנו קיום (אריאנה מלמד אמרה זאת יפה). ההיתר ליצור נקשר בספר הזה ישירות גם להיתר הספציפי המגדרי ליצור, ובמכשולים שתרבות פטריארכאלית יכולה להעמיד בפני יצירה. לכן ההיפוך המגדרי שמתחולל בסצינה הזעירה הזו הוא משמעותי: הוא יוצר קשר ברור בין חופש הביטוי והיצירה לבין חופש מגדרי. הוא קושר ללא הפרד בין חופש הקריאה באוצרות התרבות, החופש לפגוש אותם, לקרוא ולכתוב אותם מחדש, לבין היצירה החדשה והעכשווית.
הסצינה הזו היא דוגמה חיה לאופן שבו ספרות עברית עכשווית היא גוף רב-תקופתי. הספרות העברית הקלאסית, זו העתיקה שבמקרא, בכרכי התלמוד, במדרשי האגדה, בספרות העממית בלשונות יהודיות העוברת מדור לדור, בפיוט הקדום, זו שנכתבה בימי הביניים, בתרבות החצרנית של תור הזהב ומאוחר יותר, הספרות החסידית, ואוצרות קדומים אחרים, כולם שייכים לעבר, אבל באותה מידה פעילים ורוחשים בהווה של הספרות הישראלית, ושייכים לו. האוצרות הספרותיים האלו אינם עבר מאובן. הם גם אינם רק רקע ובסיס קודם לספרות ההווה, או שכבות תחתונות בסלעי משקע תרבותיים, או ספרות "דתית" שאין לה חיים בתרבות "חילונית". הם נוכחים ונשמעים עכשיו. היום. לא כל הספרות הישראלית שנכתבת קשובה לקולות האלו, משוחחת אתם או אפילו מודעת להם. סופרים חשובים כמו רונית מטלון, אורלי-קסטל-בלום או יהושע קנז קוראים וכותבים הקשרים תרבותיים שונים לגמרי, ולא פוגשים את הספרות העתיקה הזו. אבל אצל סופרים רבים ושונים אלו מאלו, מאלמוג בהר ועד צרויה שלו, מבני שבילי ועד חיים באר נכיר אותה. הסיפורת של שמעון אדף מפליאה להשמיע את ריבוי הקולות הספרותי הזה.