שתי הערות (כי במערבא לא מפחדים מזוגות)

  1.  

הבוקר הגיע הלימוד היומי בתלמוד לדף ק"י בפסחים. שמעתי את השיעור המעניין של הרב ד"ר רבין שושטרי על הדף ב"קהילת ענן כבודך". הדף עוסק באמונות עממיות, ובסכנה שבזוגות ובמספרים זוגיים. בעולמם של האמוראים הבבלים, מי ששותה שתי כוסות יין מזמן על עצמו שדים. איך אפשר בכל זאת לשתות שתי כוסות יין בלי להסתבך? יש תקנה: וְאִי אִישְׁתְּלִי וְאִיקְּרִי וּנְפַק, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִינְקוֹט זַקְפָּא דִידֵיהּ דְּיַמִּינֵיהּ בִּידָא דִשְׂמָאלֵיהּ וְזַקְפָּא דִשְׂמָאלֵיהּ בִּידָא דְיַמִּינֵיהּ, וְנֵימָא הָכִי: ״אַתּוּן וַאֲנָא — הָא תְּלָתָא״.

שטייזלץ ביאר: ושואלים: ואי אישתלי ואיקרי ונפק מאי תקנתיה [ואם שכח והזדמן ויצא החוצה לאחר ששתה זוגות מה תקנתו?] [משיבים: לינקוט זקפא דידיה דימיניה בידא דשמאליה וזקפא דשמאליה בידא דימיניה [שיטול את בוהן ידו הימנית בידו השמאלית ואת בוהן ידו השמאלית בידו הימנית] ונימא הכי [ויאמר כך: "] אתון ואנא — הא תלתא [אתם הבהונות ואני — הרי אנו שלושה", ואין כאן אם כן זוגות].

הפתרון הזה הזכיר לי את הסיפור האהוב עלי, "פנים אחרות", של עגנון. תמיד חשבתי שהסיפור הזה נקי כמעט מאלוזיות ולשון מרובדת. הגיבורים שלו הם יהודים דוברי גרמנית שחיים בברלין, ורק המשפט השני בסיפור מעיד על יהדותם: "כשיצאה מבית הדיין וגיטה בידה המתינו לה סווירש הבלונדיני ודוקטור טנצר, שני בני אדם בחורים שנתקרבו אצלה משנה ראשונה לנישואיה". מי שמתגרש אצל דיין ומקבל גט הוא יהודי. להוציא אזכור זה, בהמשך הסיפור הוגה הרטמן בהלכות אהבה ונישואים. המחשבות שלו נבנות בתחביר משנאי, כשהוא מחוקק את התקנות הראויות: "הנושא אשה ואינו אוהבה צריך שיתן לה גט. אינו נותן לה גט צריך שיאהוב אותה. ואהבה זו צריכה להתחדש בכל עת ובכל שעה" (על כפות המנעול, תס). הניגון המשנאי, והעובדה שחוק צריך לנסח באמצעות תחביר וסגנון מסוימים, מסגירים גם הם את שורשיו היהודיים של הרטמן. חוץ מזה, ומכמה רמיזות לשיר השירים ולצמח הדודאים, חשבתי שהסיפור הזה די "נקי". עד שפגשתי את השדים במסכת פסחים. אני מניחה שעגנוניסט כלשהו כבר עמד על הדברים האלו, אבל בשבילי הם היו חדשים.

הפרק הראשון של "פנים אחרות" רווי מחוות של מבוכה. הרטמן שכח להתגלח, לובש ומסיר את כובעו ומקמט אותו, טוני מקמטת את מטפחתה, משנה את מקומה של השמשיה (או הסוכך) שלה, ומחטטת בה באדמה. כל אלו מחליפים בסרבול את התנועה המורגלת, שהרי כבר אינם יכולים לשלב את זרועותיהם וללכת הביתה ביחד. בשלל התנועות חסרות החן האלו, עם צאתו של הרטמן מבית הדיין, כשהוא נתקל בטוני ובשני מלוויה: "נתן בה עיניו המיוגעות והקשות ואמר, עמהם את הולכת? קיפלה טוני את צעיפה כלפי מצחה ואמרה, אי אתה רוצה? קולה הרעיד את לבו. נתן אגודל ימינו בשמאלו ואגודל שמאלו בימינו ואמר, אל תלכי עמהם" (שם, תמט). בשבעים הקריאות הראשונות בסיפור, לא עמדתי על האלוזיה שבתנועה המוזרה הזו לדף הזוגות והשדים שבמסכת פסחים. הרטמן מפעיל כישוף. הוא מגרש את שני השדים, המחזרים, טנצר וסווירש. התנועה השאובה משיבוש השדים התלמודי פועלת את פעולתה. השניים נסוגים והוא נותר עם טוני, כדי שיבררו לעצמם את ענייניהם. המשך הדף בפסחים מבהיר מדוע דוקא התנועה המוזרה הזו עלתה על דעתו של עגנון בזיקה לגירושים. התלמוד מביא סיפור על איש שגירש את אשתו, והיא נישאה לחנווני, אצלו רגיל היה האיש לקנות יין מדי יום. לאחר הגירושים המשיך הגרוש לבוא מדי יום לחנות, לשתות בה יין, ואשתו לשעבר היתה מנסה להטיל בו כישופים. אך הוא נזהר בזוגות, ולא נפגע. עד שיום אחד שתה יותר מדי: 16 כוסות. את הסיפור כולו תוכלו למצוא בביאור שטיינזלץ, כפי שהוא מופיע באתר הנפלא ספריא. מבחינת המספר של עגנון הקישור מתבקש משום שהרטמן הוא דמות ששבויה בהרגליה, והוא מנהל או מודד את כל קשריו האינטימיים כחנווני. האיש שבסיפור התלמודי לא מצליח ואף לא שוקל לשבור את הרגליו. המנהג הזה הופך את אשתו המגורשת לשקופה. אלא שהיא לא מתירה לו להתעלם ממנה ומכאבה, ובהמשכו של הסיפור הוא ישלם על התנהגותו. בתחילת הסיפור "פנים אחרות" נדמה לנו שהרטמן אף הוא כגיבור התלמודי יהיה עיוור למצוקתה של אשתו לשעבר. מחוות האגודלים מגבירה את החשש הזה. אך למרבה השמחה, עגנון מספר סיפור אחר.      

2. 

את מחוות האגודלים פגשתי לראשונה בהקשר אחר בספרה מלא הקסם של אילנה קורשן, ים של דיו. אם ניתן, כדאי לקרוא את הספר במקורו האנגלי. התרגום העברי ענייני אבל רוב הזוהר של הפרוזה האנגלית של קורשן ושל הזליגה המתמדת בין לשון התלמוד לשירה אנגלית ואמריקאית לא עובר. הספר זכה להתקבלות חמה בתפוצה קוראת האנגלית, ובעברית הופיעו כמה רשימות ביקורת עליו. האחת של הרב בני לאו שכנראה התכוון לטובה כשהשווה אותו ל"אגדת הסופר" של עגנון, אבל לא הצליח להימנע מהסגברה מבארת ולומר ש"אין זה ספר עיון מעמיק עם חידושי תורה על מסכתות התלמוד", חלילה, כאילו התחזה לכזה. הספר זכה גם להמלצה של ענת שפירא ולרשימת ביקורת של רוחמה וייס.

קראתי אותו בנכר, בגעגועים לירושלים, והוא הזין והפיג אותם. ירושלים של קורשן צבעונית וחיונית, בין השאר משום שהיא מציירת אידיאליזציה שלה. מזרח העיר נזכר בעקיפין בכמה משפטים ישרים על שכונת אבו טור, שעוסקים בנתק הנצלני שבין יהודי העיר לפלסטינים שבמזרחה. הסיפור של קורשן מוביל את דמות האשה הקוראת והלומדת, בין אם שירה אנגלית או תלמוד, במסלול של היחלצות ממשבר. זהו ספר שידבר אל כל מי ששרויה במשבר אישי או בדכאון, משום שיש בו עצמה רבה. באימוני הריצה ברחובות ירושלים, בלימוד, בקריאה, בכתיבה, בקשירת זוגיות ובכניסה אל הורות, קורשן אורגת סיפור אישי מעורר השראה של הישרדות ויופי. לי הוא עשה חשק לחלות טריות באפיה ביתית וללימוד תלמוד.  

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שתי הערות (כי במערבא לא מפחדים מזוגות)

  1. dorit bonne הגיב:

    הי תמר,
    איזה עולמות מרתקים וקסומים את מביאה אליי כך סתם בבוקרו של יום חול..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s