דבורקין כמשקפת לעוז / עוז קורא בדבורקין / עוז קוראת בעוז

אתמול הבאתי לשיעור כמה פסקאות על עמוס עוז ואנדריאה דבורקין מתוך ספרה של גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה. זה היה במסגרת דיון על אלימות מינית בסיפורת של עמוס עוז. הדברים של גליה עוז מאירים היבט מסוים בכתיבה של עמוס עוז, ובתפיסת האלימות המינית שאפשר למצוא בה. לא קראתי את כל המון התגובות שנכתבו על דבר שמתחפש, אבל נדמה לי שהדברים האלו לא צוטטו, אז אם לא קראתן את הספר, אני משתפת אותן להלן לטובת הציבור. עוז צדק בהרגישו שהוא חוטף זעם פמיניסטי בפרצוף. דורות של קוראות החל בחוקרת אסתר פוקס הראו עד כמה הסיפורת שלו ספוגה שנאת נשים. זו שנאה שאכן יכולה לעורר זעם ואתו קריאות פורות. הדברים של גליה עוז מלמדים עד כמה השנאה הזו היתה עיוורת לעצמה, עד כמה היתה מעוגנת בתרבות. אני משתמשת בלשון עבר, לא רק מתוך אופטימיות, כנראה חסרת בסיס, אלא מתוך אמונה שהתרבות היא לא מקשה אחת אטומה וחד-משמעית, וכך גם לא יצירתו של עמוס עוז.

המחשבה על אנדריאה דבורקין הזכירה לי דבר רחוק משנאה: ארבעה ספרים שקשורים בראשית הקשר שלי עם האיש שלי, לפני יותר משלושים שנה. במפגש הראשון שלנו גיליתי שהוא מסתובב עם מהדורת זוטא של שירי אלתרמן בכיס. האהבה הלא-אפולוגטית לאלתרמן קסמה לי מיד. בביקור בבית הוריו מצאתי עותק נדיר של ממזרח שמש של ז'קלין כהנוב, והבנתי שהגעתי למקום טוב. הבאתי אתי עותק של ספרה של דבורקין Intercourse (1987) שקראתי אז, שהוא ניסה להסתיר כדי שהוריו לא יחשבו שהחברה החדשה לא רק אשכנזיה אלא גם קוראת פורנוגרפיה. הרביעי לא היה ספר אלא החוברת של השבועון כותרת ראשית שבה התפרסם לראשונה הזמן הצהוב של גרוסמן ששמרתי, ונאסף שם בלי הבחנה והושלך עם העיתונים של שבת. ללמדך שאהבה כרוכה גם בוויתורים על "היאחזות".

הנה הציטוט מגליה עוז, כשהיא מתייחסת אל ממה עשוי התפוח: "אבא שלי מעיד על עצמו שבנעוריו נהג לדבר באופן מבזה על בנות. להגנתו הוא מציין שהוא וחברים אחרים ששיתפו פעולה בשיח השנאה הזה סבלו בעצמם, ומצוקתם היא שדחפה אותם להתנהג כך. הם פעלו בתמימות, בלי להבין מה מניע אותם. הנוסחה תמיד זהה: הכותב מודה באומץ ובכנות בסעיפי אישום קלים יחסית, מתחרט באופן נוגע ללב ותופס בטבעיות את תפקיד הקורבן. מצוקתן של ה"בנות" לא באמת עומדת על הפרק. ומה בנוגע להתאכזרות השיטתית שלו כלפיי? באופן מדהים היא מצויה שם, בתוך הדפים האלה, אבל אין לה כל נגיעה אליו. להפך: הוא מגנה התנהגות סדיסטית, אלימה ומשפילה, ומדגיש, במפגן מוזר של חוסר מודעות עצמית, עד כמה הוא נחרד מכל סוג של התעללות. אבל התועבה הגרועה באמת בעיניו היא הגותה של הפמיניסטית אנדריאה דבורקין, שהוא מייחס לה את הטענה שכל חדירה היא אונס. על פניו הוא כמעט צודק: ספרה של דבורקין משגל מתאר את החברה האנושית כציוויליזציה גברית שמשתמשת ביחסי מין כנשק לשעבודן של נשים. לדעתה, המשגל עצמו מבטא את הבוז שגברים חשים כלפי נשים, וגם כאשר נדמה לנשים שהן מסופקות מינית ומאושרות, מדובר בתודעה כוזבת; הן הוסללו לחשוב כך כדי לקיים את חלקן בשימור המין האנושי ובהמשכיותו. אני יכולה להבין מה מרגיז בדבורקין. קשה להזדהות איתה, היא מודדת את האנושות בסרגל מגדרי בלבד, טורפים מול נטרפות, וחוטאת בפשטנות כשהיא מניחה שנשים אינן מסוגלות למניפולציה, לכוחנות או לרוע. היא כותבת כאילו אין בנמצא אהבה, רק ניצול. מנגד, דבורקין ניסחה באומץ את הטענה שמשגל בין גברים לנשים אמנם נתפס כפעולה טבעית, אבל אופיו מעיד על מעמדה של האישה בזמן ובמקום שהוא מתרחש, ולכן הוא בהגדרה גם אירוע פוליטי. ובהינתן שפוליטיקה במובנה הרחב היא ביטוי ליחסי כוחות בין בני אדם, לא רק סקס הוא עניין פוליטי אלא גם מעשי רצח של נשים על ידי גברים. הסביבה שמצמיחה את התביעה הקנאית והרצחנית לבלעדיות מינית ואת הפחד והבושה של מי שאינן מעיזות להתלונן או להימלט, לא נוצרה יש מאין. האפליה, ההדרה והאלימות מעוגנות בציוויים דתיים, בחינוך, בחוקים ובנורמות, וכל אלה נוצרו בידי גברים. דבורקין השמיעה קול ברור נגד הניצול והכאב שהם חומרי הגלם שמתדלקים את תעשיית הפורנו, והראתה ש"סחר בקטינות" הוא ביטוי מכובס, ובפועל מדובר בזנות בתנאים של עבדות, שהשלכותיה הן התמכרויות, תחלואה קשה ומוות בטרם עת. הרעיונות שלה ממשיכים להישמע רלוונטיים גם כיום, לאחר שתנועת ״מי טו״ הציפה מחדש את הדיון בפגיעותו של הגוף הנשי במרחב הציבורי. דבורקין עצמה היתה קורבן של בן זוג מתעלל שממנו נמלטה, ובזמנים שונים בחייה אף נאלצה לעבוד בזנות. ואת האישה הזאת אבא שלי שנא בכל לבו. הוא השווה אותה לכל מי שרע בעיניו, לקיצוניי הדתיים וגם למהפכנים הנזיריים שסולדים מכל עונג, וכלל בחבורתם גם גורמים פמיניסטיים עלומים שמביאים לעולם סבל באופן כללי. דבורקין לדעתו, שוללת מבני אדם נחמה, לא פחות ולא יותר! והרי גם אם באמת טענה שכל משגל הוא אונס (היא הכחישה) וגם אם שנאה גברים (היא הכחישה) – דבורקין עדיין טובה במובהק מהקנאים המהפכנים ומהפנאטים הדתיים. פמיניסטיות רדיקליות שרפו חזיות, אבל לא פגעו בבני אדם. הן לא היו גזעניות ולא ניאו-נאציות, לא רצחו ולא הסיתו לאלימות. […] את אנדריאה דבורקין הוא תיעב, לא את הגבר שהתעלל בה, לא גברים שחוטפים ילדות וסוחרים בהן, לא את הרוצחים על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה, לא את המטרידים, האנסים והמתעללים הסדרתיים.    

"כאשר שותפתו לכתיבה שירה חדד מפצירה בו להכיר ב״מי טו״ כתופעה חיובית ביסודה, ומעירה כי אחרי אלפי שנות אלימות ואפליה ודריסה בוטה של זכויותיהן יש לצפות שנשים יכעסו, ומציעה להכיל את הכעס שלהן, הוא מסרב לגלות אמפתיה. הוא חש שהוא חוטף את הזעם הפמיניסטי ישירות לפרצוף, וקשה לו עם זה. הוא נעלב. הוא מאוים על ידי אלה — הוא לא מפרט מי — שתוקפים אותו באופן גורף וחסר הבחנה. פעם נוספת בתפקיד הקורבן, מפוחד ופגוע על פי עדותו, חף מפשע ולא פריבילגי בשום אופן, הוא קובע במלוא הרצינות שלא מגיע לו שיכעסו עליו. ואף שבמקום אחד הוא מגדיר את ״מי טו״ כתופעה חיובית, בפועל הוא מבטא התנגדות יסודית לערכים שלה ואטימות למצוקה שהולידה אותה. בספר מתואר מקרה של אישה שבית משפט פסק לטובתה לאחר שהתלוננה שעמיתיה לעבודה תלו תצלומים של נשים עירומות על הקירות, ולפעמים גם הטרידו אותה מינית. הסופר מתנסח בעליצות יתרה בעניין הזה. הגברים הללו, לדעתו, בסך הכול פלטו גסויות, זה הכול. כי מה פתאום שעירום נשי (רק נשי, אלא מה) על הקירות ייתפס כהחפצה והשפלה, ולמי אכפת אם לא מתחשק לה, לתובעת, לשמוע ניבולי פה במשרד. קראתי ונזכרתי למרבה הכלימה במילותיו של אורי זוהר (בדמותו של גוטֶה) בסרט מציצים: לא בא לך? אל תדאגי, יבוא לך" (גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, 2021).

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s