מלאכה נמבזה: הפקעת הפואטית של דבורה בארון (מחשבה בעקבות "פרשת תצוה")

"קטנות" של דבורה בארון הוא אחד הסיפורים האהובים עלי מהמון סיבות. הקובץ בו הופיע זיכה אותה בפרס ביאליק בשנה הראשונה בה הוענק הפרס, 1933. כשאני מלמדת אותו אני מצביעה על האופן המחוכם והאירוני שבו היא השתמשה באלוזיות מספרות האגדה והמקרא. אתמול בבוקר נחוגה בבית הכנסת שלנו במבשרת בת-מצוה, וכשכלת השמחה הצעירה קראה בצלילות ובביטחון מרשימים את ההפטרה מספר שמואל שוב ראיתי עד כמה זרמו המקורות במחזור הדם הסיפורי של דבורה בארון. אחד הביטויים האהובים עלי ב"קטנות" הוא אלוזיה שלא הייתי מודעת לה. הרבנית בסיפור מתעבת את עבודות הבית והבישול. היא חיה תחת עינה הפקוחה של חמות שתלטנית. המספרת היא אחייניתה של הרבנית, והיא מתארת איך בבית הדודה הרבנית

"בפינה, מן הצד, היו מונחים עוד פה איזה מסרקות, סוכות אחדות וסרט מקופל בדיקנות,

וממעל לזה – בלי סדר כבר – חבילות החוטים המסובכים של חמותה, שאותם צריכה היתה

להפוך, בפקודתה, לפקעות.

"אחד מאמצעי החינוך של הזקנה היה זה ללמד את כלותיה סבלנות, ובה במדה שרבו כאן

הסבכים, כן גדלה, לדעתה, התועלת המוסרית.

בעיתותי הצהרים, אחרי אשר דודתי השקתה אותי חלב, שתפה אותי לא אחת במלאכה

נמבזה זאת. היא הטילה את חבילת החוטים על ידי, שהיו פשוטות לפנים, כידי כהן על דוכנו,

ובהתישבה בעצמה על האצטבה בצלו המועט של הגג, משכה אותם לאט ובלי חמדה כמשוך

חיים יגעים" (פרשיות, ירושלים: מוסד ביאליק [1951] 2000, 40).

"מלאכה נמבזה" או בזויה עם מ' טפילה, כמו שפירש רש"י שאולה מסיפור הטיהור האתני של עמלק, ששאול כשל בו, ושהיה צריך לכלול לא רק את העדרים הנאים הפחות ("וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים  וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימו", שמואל א, טו, ט).

בדרך הפואטיקה שמכונה במסורת הביקורת העברית "הנוסח" של מנדלי, לשונה של המספרת של בארון מבליעה אמפטיה לתיעוב הקיצוני של הרבנית החביבה לעבודות הבית וגם הומור, באמצעות הפער בין הסיפור המקראי הנורא למתרחש בבית הרבנית המשועממת. אבל בה במידה היא גם מתייחסת בכובד ראש לתחושת החנק של הרבנית, הלכודה בחיים של שגרה מעשית שאין בהם היתר ליופי לשמו. אם במישור של סיפור המעשה אנו עשויים להיזכר במעשיה כמו עוץ-לי גוץ-לי, ובמבחנים תועלתניים ובלתי-ניתנים למעבר, שממירים אהבה, האלוזיה מזכירה לנו רצח עם ונפילה טראגית של מלך צעיר. דימוי הכהן שמצייר את ידי המספרת המושטות לכריכת החוטים, ומלעיג על האדרת מלאכות הבית של החותנת, והחברה בכללה שהיא מייצגת, מחבר בין ההפטרה לבין פרשת השבוע, פרשת תצוה, שעוסקת בלבוש הכהן. כלומר, מחזור הקריאה השנתי בתורה הוא שמזמין או מעורר את הבחירה והצירוף בין מטבע הלשון היחודית והדימוי. לוח השנה היהודי מוטמע בשפתה של המספרת של בארון ובזהותן של דמויותיה כמו רפלקס הנשימה. בניגוד לרפלקס הדמויות של בארון מודעות למחזור הזמן היהודי, והמודעות הזו למעגל פרשות השבוע היא שתציע בסוף הסיפור גלגל הצלה לאחת הדמויות מהרשעה בבית משפט ומאסר.

בדומה למספרים אחרים בני דורה, דבורה בארון העתיקה את המקורות מהן לשה את שפת סיפורה להקשר אחר, אבל אצלה המעתק שונה ורחוק מזה שנמצא אצל אחרים, כי השימוש החופשי שלה ב"נוסח", שהוא שיח וצופן תרבותי גברי מובהק, מסיע אותו לתיאור ביקורתי וחתרני של חוויות החיים של דמויות נשיות ושל "יום קטנות" שלהן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s