הרומנים של דרור משעני תמיד מעוררי-מחשבה ומצמררים. (להלן איזה ספויילר או שניים, אז אם טרם קראתם את ארבעתם, כדאי לכם לקרוא – ולפני שתעשו את זה אל תמשיכו כאן). שלוש גרם לי לחפש מילה שידעתי שהיא צריכה להיות, ולא היה לי צורך לעשות בה שימוש קודם לכן: מיזאנדריאה, שנאת גברים, התאומה הההפוכה למיזוגניה. בדרך-כלל "מיזאנדריאה" כנראה משמשת אנשים שלא מבינים מה זה פמיניזם, וחושבים שפירושו שנאת גברים. אבל אצל משעני לא מדובר בזה. הרושם המצטבר מקריאת הרומנים של משעני, ובמיוחד מהאחרון, הוא שגברים הם חלאות. הם פסיכופתים, או שהם חלשים, חסרי אונים למנוע רוע ואינם יכולים לעזור. במקרים קיצוניים, כמו בהאיש שרצה לדעת הכל חוסר הישע שלהם, חוסר היכולת להיות האביר המושיע שגואל את האשה במצוקה, מוביל אותם למעשים קיצוניים, הרי-גורל והרסניים לעצמם ולסביבתם.
בתשתיתו של אפשרות של אלימות (השני בספרי אברהם אברהם) מובלעת ההנחה שמי שאינה שמחה באימהותה, מי ששוקעת בדכאון אחרי לידה ואינה מתמלאת ששון למראה ילדיה, כנראה מגיע לה למות. גם ברומן החדש, שלוש, מי שיש לה אפשרות לפעול ולהניע את העולם היא האשה ה"נורמטיבית" היחידה ברומן: זו שקמה בשלוש לפנות בבוקר להרגיע את ילדיה, זו שחיה במערכת יחסים זוגית מונוגמית הטרו-נורמטיבית תומכת ויציבה. נשים שהן אמהות יחידות או גרושות, נשים שאינן אמהות ובנות-זוג כלל, הן פגיעות, תמימות ונופלות קרבן לגברים שעצם לכידתן מעוררת בהם ריגוש, כמי שנהנה לתלוש כנפיים של זבוב. הנצחון של פקד אורנה בן חמו מספק, ודאי. אבל האם אפשר היה לדמיין אותו במרחב הבדיוני של הרומן, אילו היתה גם היא אם יחידנית או סתם אשה יחידה? מורה בתיכון או אפילו עובדת זרה מריגה? ההקבלה שנוצרת בין הנשים בשלוש מצמצמת אותן לכדי נשים שאין להן מגן גברי, בין אם הן בעלות השכלה אקדמית ומתפרנסות, ולו בצניעות, מהוראה ובדיקת מבחני בגרות, ובין אם הן חסרות השכלה, זרות לישראל ולשפתה, ומתפרנסות מטיפול בקשישים. אם אין להן גבר מגן בחייהן הן חשופות באותה המידה. האפיון הממוצע של הגיבור הנוכחי של משעני, כמי שאינו יוצא דופן לכאורה בשום צורה, מעצים את האימה שהוא מעורר. המידות הממוצעות הן גם אלו שמאפשרות לראות בו גבר מייצג, הישראלי המוכלל והאופייני, המחולל דברים שכל אחד כמוהו יכול לעולל. משום כך ההשפעה המיידית של הרומן הזה היא של מיזאנדריאה. בהינתן המגדר של המחבר, אולי אפשר לקרוא לה מיזאנדריאה עצמית. יוני ליבנה שיבח את הרומן על כך שהוא "מצליח להימנע מהטפה פמיניסטית", הישג שאישית לא הייתי מנופפת בו, או מציגה כיעד (למה להימנע מאג'נדה פמיניסטית, ולמה בכלל, חוץ מההנאה האקוסטית שבחזרה על העיצור פ' רפה, לקשור בין פמיניזם להטפה?). כלשונו של ליבנה: "לא חייבים להמית את הספר הזה בדיון מוסרי־פמיניסטי – משעני מוצא דרכים לסלק את הפוטנציאל הפדגוגי והמטיפני שיש למבנה סיפור כזה, דווקא בעזרת ההקשר האלים והנצלני של ספרות אימה." באמת לא חייבים. אבל אם את קוראת פמיניסטית, הדברים האלו מגרדים את התודעה שלך ממילא, ואם התחנכת על קריאה פמיניסטית את יודעת שזה מן הדברים שמחזיקים אותך בחיים, ושאם מישהו חייב למות, עדיף שזה יהיה הספר ולא את. כפמיניסטית את גם יודעת שזו לא בחירה של ניגוד קוטבי. אפשר להציע קריאה פמיניסטית ושכולם, חוץ מאורנה ואמיליה, ישרדו להמתין לספר הבא. אפשר לייצר הקבלה מעניינת כפי שמציע ליבנה, במסגרתה המחבר המשתמע של הרומנים הוא סוג של פסיכופת תרבותי, בדומה לדמות הראשית, ואפשר לשוב ולעיין בעובדה שאם האשה היחידה ברומן שיש לה חופש תנועה ושליטה בחייה היא זו שנענית באופן ממושמע למסגרות הפאטריארכיה, הרומן הזה אינו פמיניסטי במיוחד. גורו לכן נשים, אם לא תתחתנו ותלדו ילדים במועד עם בן הזוג הנכון, אם תיכשלו בשימור זוגיות נורמטיבית זו, אתן עלולות לשלם בחייכן. בהינתן העובדה שהתבנית הסוגתית שמשעני מתמחה בה באופן מושלם היא סוגה פופולרית ביסודה, כלומר זו ספרות המוגדרת כמאשרת את תמונת העולם של קוראיה, אולי זה לא צריך להפתיע. אם נזכרים שמרבית רוכשי וקוראי הספרים הן רוכשות וקוראות מדכדך להיווכח שזה מה שהן (אנחנו) רוצות לקרוא. אולי מקור האימה שהרומן מעורר, והסיבה שהוא נקרא בדבקות, היא ההישתקפות שמציג מול פנינו האישור הזה. אלו הם פנינו.
פָּרָא - הבלוג של תמר הס 