"אנחנו, הכּוּנֵפות": הערה בשולי שוליו של "אתי החיים משחק הרבה" לדוד גרוסמן

היום בספריה הלאומית ראיתי אישה תמירה חולפת בדרכה אל ספריהּ ונזכרתי באיזה דבר שמציק לי מאז שקראתי את הרומן האחרון של דוד גרוסמן.

כשגדלנו וכפות הרגליים שלנו הלכו וחרגו ממידות של ילדוּת, היתה אמי אומרת לנו שכפות רגליים גדולות הן סימן לחופש (באנגלית זה נשמע טוב יותר). היא התכוונה לכפות רגליים של נשים. אולי התכוונה לכך שאיש לא קשר את כפות הרגליים שלנו כדי שלא יתפתחו כרצונן. לא שאלתי אותה. הבנתי שהגוף הגדל מקנה לי נפח ונוכחות בעולם, שלא צריכים להתמזער ולהתנצל על עצמם. ההיפך ממה שמסופר במסכת חולין של הבבלי שאמר הקב"ה ללבנה, ואחר-כך הבין שחטא, "לכי ומעטי את עצמך".

לכאורה הרומן של גרוסמן, שמסופר בקולה של מספרת, שמעמיד במרכזו שלוש נשים, ותוהה על היחסים ביניהן ועל אופיה ונזקיה חסרי התקנה של האמהות, מנסה להעניק פעלנות, עצמאות, חופש בחירה ויצירה לדמויותיו. הוא עושה זאת בין-השאר באמצעות אלוזיה לאחד מסיפורי התשתית של הבגידה האמהית בספרות העברית, בדמי ימיה של עגנון. רפאל פועל באופן הפוך מתרצה מזל. תרצה הילדה נוהגת לפתוח את דלת חדרה של אמהּ החולה, שגופה הולך ודל, "למען תשאל מי בא". רפאל, גיבורו של גרוסמן, דוחה את ההכפלות שמרתקות את עגנון, ואת מבטהּ של אמו החולה: "בשנות המחלה האחרונות היתה אמו מסוגרת בחדר-השינה, והוא כמעט לא ראה אותה. לפעמים, כשהיתה קוראת לו מהחדר השני בקול הגרוני הגברי שנהיה לה, הוא היה קופץ דרך חלון החדר שלו ובורח. הוא לא היה יכול לשאת את הפרצוף שלה, שהתנפח כמו בלון, כמו קריקטורה של האמה היפה והמעודנת שהיתה לו, ולא את הריח החמוץ שיצא ממנה ומילא את הבית ונדבק לו לבגדים ולנשמה". החלון והריח שניהם לא מקריים בתיאור הזה, ועשויים להדהד את בית ילדותהּ של תרצה בו "ריח סמי המרפא היה נודף בכל חדרינו", ואת החלון הסגור על-ידו ישבה לאה ושאפה את עשן מכתביו של מזל עד מוות. הגוף המתעוות בסיפור של גרוסמן מונע מיסטיפיקציה של החולי ושל החולה הנשית, ומאפשר לכאורה גוף נשי ממשי, חופשי מתבניות סטראוטיפיות. אבל זה רק לכאורה. למעשה, במישורים מסויימים, כמו הקב"ה באגדה התלמודית, גם הרומן הזה אומר אולי לקוראת, "לכי ומעטי את עצמך".

הדברים האלו רחוקים מלהיות ביקורת על אתי החיים. הם נוגעים במוטיב שולי ברומן. זה מוטיב שמוכר לקוראי גרוסמן, מעין איזור נוחות שהוא חוזר אליו ברומן עמוס מורסות כואבות, עקרוניות. זהו אביזר בטוח שהוא כבר כתב, ויודע שהוא פועל. אני מתכוונת לדמות האשה גדולת המידות והלב. לא זו שהמחלה הפקיעה ממנה את יופיה, אלא זו שמלכתחילה לא עמדה בתנאי העדינות המיניאטורית הנדרשים. היא מופיעה ביש ילדים זיג זג, שם קוראים לה גבי, והיא מגלמת קריקטורה או סטריאוטיפ של שמנה רחמנית, כבר בפסקה הפותחת של הרומן היא "לבשה שימלה שחורה, כי שחור מַרזֶה. גם בגד עם פסים לָאורך מרזה. והכי מרזה, היתה גבי צוחקת, זה לעמוד ליד מישהו שמן יותר ממני, אבל עוד לא מצאתי כזה." (יש ילדים זיג זג, 1994). השומן הוא בדיחה שרק לגבי מותר לצחוק ממנה ועל עצמה. כשאביו של נונו אומר דבר שיש בו "רמז מעליב לפיליות מסויימת" שבה, "היא קמה ויצאה מהבית שלנו". היא תמיד חוזרת.

בדומה ובהיפוך מגבי, שכמעט בת 40 ועומדת בפני הבחירה בין הזוגיות היקרה לה לבין הריון והורות, או האפשרות שהרומן מעדיף: לחבר בין השתיים, כך גם גילי המספרת באתי החיים נדרשת לבחור בין היענות למשאלתו של אישהּ הנאמן והורות, לבין ויתור על אהבתו של מאיר. כלומר, את שתיהן הסיפור מלווה בנקודת תפנית בזוגיות שלהן ואצל שתיהן פוטנציאל האמהות עתיד להתממש (זה לא ממש ספוילר, זה מהלך מתבקש בסיפור) גם אם אצל גבי ביש ילדים בן-הזוג הוא שמהסס ואצל גילי באתי החיים האשה היא שנרתעת מהורות. גילי מנסחת את שותפות הגורל שלהן כשהיא מביטה באמהּ היפיפיה נינה, מגיעה למסיבה לציון יום ההולדת התשעים של ורה: "ראיתי מיד, כולם ראו, שנינה לא במצב טוב. […] היופי שלה התעמעם – הנה גזֵרת גורל אחת שאנחנו – הכּוּנֵפות, פטורות ממנה"

המשותף לגבי ולגילי הוא שלמרות שמימדי גופן הבולטים, בין אם לאורך או לרוחב, עשוים להטעות אותנו לחשוב שהן לא הלכו בדרכה של הלבנה, ולא המעיטו עצמן, הרי שברוחן, כפי שמבהירים הסיפורים, המעיטו גם המעיטו. החריגה ממימדי הגוף הנשיים הרצויים, היא עבירה ששתי דמויות הנשים האלו נענשות עליה, או ליתר דיוק, מענישות את עצמן בגללה. גבי בהשפלות שהיא סופגת בתיאורים של "כיעורה החיצוני" שעומד בסתירה ל"יופיה הפנימי", וגילי בחוסר היכולת להתמודד עם הנפח שהיא וגופה תופסים בעולם.

גילי מתנהלת בעולם כמו ג'ירפה אפולוגטית. מטר ושבעים ושבע סנטימטרים של התנצלות. "בגלל גובהה וגודלה היתה מנועה מלחולל סצנות, או למשוך תשומת-לב כלשהי". לגילי כמו לגבי הומור עצמי. כמבוגרת המספרת את הסיפור במבט לאחור ובידיעת סופו, צר לה שאינה יכולה להבטיח לבת החמש עשרה שהיתה "אפילו תהיה לך אהבה, יהיה מי שיחפש בדיוק אשה גדולה עם ארומה של עוף דוֹדוֹ". כאמור, זהו מוטיב שולי שבשולי ברומן. קשה להתעלם ממנו משום שהוא נמתח וחוזר ומזכיר לקוראת שהרומן הזה אמנם נכתב בגוף ראשון נקבה דיקדוקי, ואמנם במרכזו דמויות נשיות, אבל הבחירות האלו מסגירות את תפיסת הנשיות השמרנית בתכלית המגולמת בו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s