על "הבת היחידה" לא.ב. יהושע

הסיפור החדש של א.ב. יהושע, הבת היחידה, הוא חמוד. כדאי לקרוא אותו. לא רק בגלל שהוא מעביר את הטעם הלא נעים שהשאיר אחריו המנהרה, אלא כי יש בו חן ודמויות מעוררות חיבה. הפתיחה מזכירה בהיפוך את הסיפור הקלאסי של גרייס פיילי, The Loudest Voice. ילדה יהודיה נבחרת לתפקיד הראשי בהצגה לכבוד חג המולד. אצל פיילי דמותה המצחיקה של שירלי משקפת קהילה של מהגרים יהודים ממזרח אירופה באמריקה של שנות השלושים. רקלה לוצאטו של יהושע, שבניגוד לשירלי נאסר עליה להשתתף בהצגה, היא בת למשפחה איטלקית אמידה. מצד אביה יש לה סבא וסבתא עשירים, גרושים וניצולי שואה, ומצד אמהּ סב קתולי וסבתא "אתאיסטית אדוקה", שלא הפריע לה שבתה התגיירה משום ש"במלחמה הגדולה איבדו היהודים כל-כך הרבה אנשים, שהיה צורך לפצות אותם, להעביר להם במתנה קצת איטלקים" (פרק 7). רקלה מתבוננת בקנאה צורבת בחברתה היהודיה, חברה לכיתת הלומדות לקראת בת-מצוה, שזוכה להופיע בהצגה.

התסכול שהאיסור להשתתף בהצגה מעורר ברקֶלֶה מזמן שיחות עם בני משפחתהּ, סבים והורים, שמגלים פרטים מהעבר המשפחתי, כולם הזדמנויות להצגת הדמיון הסיפורי הנהדר של יהושע. כך נודע לה שסבהּ שרד את מלחמת העולם השניה בעזרת חבר טוב שמצא לו משרת כומר בכנסיה בכפר קטנטן. לטינית, הוא מספר לנכדתו, הכיר מלימודיו. החלק המאתגר בתפקיד היה כיצד לנהוג עם בני קהילתו בשעת וידוי, ונסיון זה הועיל לו לאחר המלחמה, כעורך דין, עם לקוחותיו הכפריים. גילוי נוסף מתרחש במפגש עם הרופא הקשיש שסייע לסבתהּ ללדת את אביה ב-1943, בכפר קטן בצפון איטליה. אם בזכרון המשפחתי נדמה היה שיופיה הרב של הסבתא מרובת המאהבים והמעריצים הוא שהניע את הרופא לעזור, מסתבר לרקלה ואביה, שנוסעים ביחד אל הכפר לפגוש את הרופא המיילד, שמניעיו לא נבעו מהיקסמות או מעודף טוב לב: "ועכשיו מגיעה השאלה שבגינה עשה היהודי את כל הדרך עד לכאן. איך זה שרופא אוסטרי פטריוט היה מוכן, בימי המלחמה ההם, להציל יהודייה ממוות וליילד את תינוקה. ועוד לפני שהמורה גומר לתרגם את השאלה כבר מוכנה בפיו של הזקן התשובה, ועל־פי שטף הדיבור, נראה שכבר מזמן היה מוכן לכך שבוקר אחד יופיע התינוק בכבודו־ובעצמו כדי להציג את השאלה, אף כי לא צָפה שיגיע דווקא על אופנוע.

"הנה, אדון לוצאטו, מתחיל המורה לתרגם בדיאלקט הטירולי את התשובה האוסטרית של אביו. יהודייה צעירה, בחודש התשיעי להריונה, חלושה ומדממת, הובאה אליו בחג־המולד של ארבעים־ושלוש, ואז מצב־הרוח פה אצלם כבר היה פחות עליז, כי הם כבר ידעו מה קרה לוורמאכט בסטלינגרד, והביטחון שהגרמנים יצליחו לסדר סופית את העולם כראוי, ולהכניס כל עם בדיוק לפינה שהולמת אותו – הביטחון הזה כבר נחלש. וכשהביאו מהדולומיטים האיטלקיים יהודייה צעירה בסכנת מוות, הוא אומנם היה עדיין בטוח שהצבא הגרמני יתגבר על האסון ברוסיה ויכבוש את מוסקבה, וכי עוד יזדמן לשלוח את היהודייה עם התינוק שלה למקום הסופי שאליו יגיעו כל היהודים, אבל חשב שאם, רק אם – ממשיך הבן לתרגם את דברי אביו – אם האסון שהמיטו הבולשביקים יעודד התחצפות של עמים אחרים, יוכלו יהודייה, ואיתה תינוק שרופא גרמני סייע להביא לעולם, להיות נקודות זכות למשפחה שלו, וגם לכפר, אצל מי שיחשוב אחרי המלחמה שבכל-זאת יש להעניש את גרמניה על הטעויות שעשו הגנרלים של היטלר" (פרק 10). ריקרדו, אביה של רקלה "מזועזע, נפעם, משועשע, נסער מן ההסבר גלוי הלב של הרופא", ויהושע שמאפשר לו להיות משועשע, משחרר גם את הקוראת מהמלודרמה האפשרית בסצינה כזו. הסיפור כולו רצוף נטרולים יעילים של פוטנציאל מלודרמטי או סנטימנטלי, למרות חומרי הסיפור שיש בהם בלי ספק אפשרויות כאלו, כאילו "הלב" של דה אמיצ'יס, שמלווה את הסיפור, ספח את כל הרגשנות והשאיר לקול המספר של יהושע רק את החן.  

רקלה מוקפת במבוגרים עם עודף רצון טוב שחולקים לה עצות שלא ביקשה. הם מנהלים אותה בעל כורחה ממקום למקום, בלי לשאול לרצונה, לצאת מבית הספר באמצע השיעור, לקנות שמלה שאינה מעוניינת בה, להציג עצמה לראווה לאורחים מבוגרים במסיבה, לבקר מורה שהיא לא מרגישה קשר מיוחד אליה או לאסוף כלבה שעתידה להמליט בקרוב מכפר מרוחק. כמו בכל הסיפורים של יהושע יש כאן שפע תרדמות, שינה ונמנומים, במגוון של חדרי שנה, במשך נסיעות במושב האחורי של המכונית וגם על ספה במשרד עורכי דין. אחת התנומות הנחמדות בסיפור היא הלילה שבו רקלה מתארחת בביתה של מורה לשעבר שפרשה מהוראה, ועדיין דואגת לתלמידיה. רקלה מוזמנת כדי לדווח למורה מה חשבה על שני סיפורים שקראה מתוך האוסף "הלב". בשניהם מתמודדים מתבגרים עם פגיעותם ומחלתם של אבות, כמו רקלה שאצל אביה אובחן גידול, והוא עומד בפני ניתוח ראש מסוכן להסרתו. בלילה בו היא ישנה אצל המורה, בחדר השינה הישן של בתה שבגרה, תלויה מעל מיטתה תמונה שציירה בת המורה כשהיתה בתיכון: "נער זהוב שיער מעפיל בודד אל הר, מול הזריחה. […] היא התכוונה לצייר את ישו כפי שנראה כשהיה בגילה. […] ליד הבית שלו, בהר ליד נצרת. […] היא רצתה לצייר אותו דווקא בתור נער שמטייל לבדו, בלי שום אדם לידו. […] אפילו אם הוא כבר הבין שהוא אלוהים, הוא לא רצה לגלות את זה לאחרים, שלא יבקשו ממנו לעשות נסים, הוא רצה ליהנות מהחופש ומהשמחות של הגיל שלו" (פרק 15).

הציור המדמה את ישוע בשלב הביניים הלימינלי שרקלה מצויה בו, מתעכב על שלב שאין לו, כמו שמסבירה המורה בסיפור, קיום איקונוגרפי: לא ישוע התינוק ולא הבוגר, בעל הניסים או הצלוב. זהו תיאור תמונה שמאפשר לקוראת להשתהות על עיקרה של הנובלה הזו: דמותה של נערה בראשית גיל ההתבגרות, בסוף הילדות ולפני הבגרות. שלב הביניים הזה גם מאפשר ליהושע להעלות בעדינות סוגיות כלאומנות וגזענות, המתעוררות מעצם מבנה המשפחה המרובה של רקלה. רקלה חוזרת ומתבקשת על-ידי מבוגרים לא יהודים להשמיע באוזניהם את התפילה שהרב מלמד את הבנות לקראת בת המצווה, ונבוכה מהאלימות ושנאת הזרים שבמילים ("שלא עשנו כגויי ארצות") לקראת סוף הסיפור היא מבקשת מהרב המלמד אותה להחליף את הטקסט, והוא נענה ברצון ומציע במקומו את פרק תהילים יג. לקוראים ישראלים מתבגרים יהושע מציע לבחון יהדות מורכבת, פתוחה, בטוחה בעצמה ולא-מתקרבנת.              

ניצה בן-דב מזכירה בביקורת שלה על הנובלה את הפופולריות הרבה של יהושע באיטליה. ההערה הזו הזכירה לי את אחת הנשים החריפות ומעוררות ההשתאות שזכיתי לפגוש אצלנו בחוג, ג'וזפינה (פינוצ'ה) מריגו, מורה לתיאולוגיה, שהגיעה לירושלים בעקבות החיבה לסיפורים של יהושע, למדה ספרות עברית ולבסוף כתבה עבודת דוקטור (בעברית!) על הטרגדיה הקלאסית וחנוך לוין, בהנחייתו של אריאל הירשפלד. אפשר אולי לראות את הבת היחידה כמחווה של יהושע לקהל הקוראים האיטלקי האוהב הזה, שנועדה מראש לתרגום. יחד עם זה נראה לי שיהלום מתבגרים צעירים ישראלים. אין לי נסיון בהוראה בחטיבת הביניים, אבל נדמה לי שזה סיפור שימצא את מקומו היטב בשיעורים של כיתות אלו. יש בו הרפתקה, גיבורה מקסימה ואמיצה (שבהתחשב בקהל היעד המתבקש של היצירה, היה טוב אם יופיה לא היה מוזכר כל כמה פסקאות), קשיים אמתיים והנכחה מתווכת ולא מבטלת של בעיות. זה לא סיפור דידקטי או טרחני. הוא מלא אוכל טעים, מסלולי סקי, גונדולות ושמלות יפות, והוא יכול לעורר בכיתות שיחות פורות. אין פלא שהוא נפתח בשיעור בו מורה קוראת בפני כיתה סיפור.  

נ.ב. קטן

יהושע כתב סיפורים לא ריאליסטיים שיש בהם מקום לערפל סיפורי סתום, אבל הבת היחידה אינו מהסוג הזה. אם תצא מהדורה שניה, יהיה נחמד אם יתוקן בעריכה הזנב הסיפורי שנשמט, של המשרת האתיופי שנעלם בדרכו הביתה לונציה. או שלא יעלם או שיספרו לנו מה קרה לו.